יום רביעי, 29 באוקטובר 2008

אני כותבת כשאני רגועה...

אני כותבת כשאני רגועה למסקנה הזו הגעתי היום....בשנה האחרונה כתבתי המון,שיתפתי בסיפורי הצלחה בבית הספר שלי,במפגשים מעניינים,בשיתופים מבורכים,בתובנות והרהורים.....
בימים האחרונים לא הרגשתי צורך לכתוב בבלוג....בכל פעם שפתחתי את המחשב וחשבתי על הבלוג ,
משהו בתוכי עצר אותי...
הערב פתאום התגעגעתי ל"יומן" שלי .....
חשתי צורך לשתף ,לספר ,לשפוך....
אז נולדה לה תובנה: אני כותבת כשאני רגועה, אני יכולה להיות הכי הכי עייפה בעולם
אבל אם אני רגעה וטוב לי אני אמצא את הכוח לכתוב...
בימים האחרונים לא הייתי שם: ההתרגשות לקראת פתיחת קורס ההתמקצעות בו אנחה שנה א' גבתה ממני מחיר של שיתוק מחשבתי,של מעצור ....
כל מחשבותיי נדדו למקום ההוא של לעמוד מול רכזות ולהקסים אותן....לגרום להן להאמין,לגרום להן לרצות,לגרום להן
להבין שהן נמצאות במקום הנכון שבתוכנית הזו לכל חלום יש מקום.
שאין סיבה לפחד או לוותר על החלומות שלנו...
היום זה קרה...הגעתי לפסגה לפני הזמן....ארגנתי ,סידרתי, נרגעתי ואט אט הן התחילו להכנס....
הזמן טס....השונות בין הבנות היתה רבה ומבורכת :בגיל, בוותק, בתחושות.....אבל לכולן היה את הברק הזה בעיניים,
את החיבור הכלכך לא ברור מאליו לפן החברתי,ערכי.
לאחר כל פעילות שעשיתי הן שאלו אם אחלק אותה....בלעו בשקיקה כל מילה....
חילקתי דף למילוי של ציפיות מהקורס,ממני,מהקבוצה....הדברים שנכתבו היו נהדרים....
שנהפוך להיות קבוצה כמו בית , שנחווה חוויות משמעותיות , שניצור לנו מאגר של שיתוף ביננו שנקבל רעיונות יישומיים ,
שנרגיש תחושת שייכות ....שהקורס יהיה מחובר לנעשה בבית הספר, בנות כתבו שהן רוצות להעצים את חברת הילדים בבית הספר,שמה שמניע אותן להיות שם הוא הפחד מאיבוד ערכים והצורך להיות משמעותיות.
השמעתי להן את השיא "רק בגלל הרוח"...והן כתבו את שאיפותיהן.....אף אחת לא חלמה גבוה מידי....כולן סיפרו על חלומות קרובים, ברי השגה....
שיחקנו את המשחק"הולכים על מעורבות חברתית"...
הן שיתפו פעולה, התחייבו לחוקים ,היה מרתק לצפות בהן מן הצד ולשמוע את התצפיתניות משתפות בשפת מפתח הלב שעלתה מן הכרטיסיות: מימדים ,קריטריונים ,יוזמה, מחוייבות ,התמדה....
לאחר המשחק יצרנו את החוזה ביננו והתחברנו למימדי הערך מעורבות חברתית מה שהיה קל יותר עכשיו....
סיימנו במשובים על המפגש: כל אחת בדרכה ובמילותיה שיתפה בתחושות הנעימות, בתחושת הלחץ שהתחלפה ברוגע, בתחושת העייפות איתה הגיעה ולעומתה תחושת העירנות והרצון לפעול עם יציאתה החוצה ....
תחושת התקווה שדברים מתחילם לזוז ,שבעצם בתוכנית הזו השמיים הם הגבול...
אז אני כותבת כשאני רגועה
....ועכשיו אני עייפה מאד ובעיקר מאושרת על ההזדמנות שנפלה בחלקי להפיץ את התורה....
לילה טוב אבישג


יום שני, 20 באוקטובר 2008

דו שיח בין הלב לראש לקראת הדרכה

הראש: בעוד כמה ימים את עומדת לקפוץ למים הקרים....
הלב: למים הקרים,למה ? קיבלתי תפקיד ,סומכים עלי...אחרת לא הייתי איפה שאני...
הראש: מה הקשר ? סומכים סומכים אבל בכל זאת מלהיות רכזת בבית הספר עשר שנים להפוך להיות מדריכה ?
הלב:אבל זה מה שרציתי ,חלמתי ,ייחלתי לו...הרגשתי שמשהו חייב לקרות , שיש לי מה לתת , שיש בי את הכוח לסחוף...שאם אני מאמינה במשהו אני אדחוף אותו קדימה עם כל הלב והנשמה....
הראש: בסדר בסדר אל תהיי כזו דרמטית , סך הכל הנחייה קצת אחר הצהריים קצת בבוקר, ושכחת שאין לך יום חופשי? שכלכך היה חשוב לך ? איפה חברות ? בתי קפה ? שופינג....??? מה זהו ? הגיעה התוכנית הזו שגם אני {הראש} וגם את {הלב}מאמינים בה , אז כל האהבות הקטנות שלך נדחקו להן לפינה ?
הלב:אמממממ...נכון שלא קל לי לוותר על היום החופשי ועל קצת שקט אבל לפעמים בחיים צריך לתפוס את ההזדמנויות הקטנות האלה לעשות את הדברים כמו שאת מאמינה ואם אני אמשיך לעשות רק לעצמי, לחברות הטובות ולצוות שלי לא אצליח להדביק באמונה שלי....אני צריכה את זה כמו אויר לנשימה...אז אני מוותרת לפעמים על ההנאות הקטנטנות של היום יום....
הראש: תראי מה זה :לפני שנה הכרתן את והתוכנית והיום ? מאמינה ? את מטיילת לך בין בתי ספר בבוקר, מכינה מערכים ,שקפים , תיעודים.....התוכנית הזו איפשרה לך להפיץ את הבשורה...מה ששנים דיברת עליו הפך להיות בר ביצוע...
הלב:קצת מתקשה להאמין אבל אנשים יקרים בעיקר נשים יקרות עוזרות להאמין....והסביבה שתומכת ? והחברות שמעודדות ונותנות לי כוח ? ו והילדים? והבעל שמפרגן....כל אלו עוזרים לי להאמין....
הראש: נו ותכלס ולאן את בעצם שואפת להגיע ?
הלב: לאן ?לל"ב....ללבבות של כל הילדים , ההורים , המורות , אפילו בגולה...רוצה שכולם כולם יחלמו ערכים... יודע מה ?לא יחלמו יישמו...שאחריות תצא החוצה מהדף....ותהפוך למעשה!
שנתינה תציץ ממגילת אסתר וכל ילד שיראה חבר שחסר לו משהו יקפוץ ויתן לו....חולמת???
הראש: חולמת חולמת אבל אני כבר שלושים ושמונה שנים מכיר אותך.....ואת לא תוותרי אז אני אמשיך לשגע אותך בשאלות....בעיקר בלילה...{כמו עכשיו...}ואת תמשיכי לשכנע אותי בחלומות שלך....
הלב: בכל אופן ואחרי הכל לא תאחל לי בהצלחה במסע הארוך והחדש הזה?
הראש: אאחל אאחל , בהצלחה , אני סומך עלייך שתעשי את זה עם המון אהבה ואמונה ,מכיר מכיר אותך....
הלב:תודה ואזדקק לך מידי פעם אז תשאר ער למעני....
הראש:הגזמת....מה תעשי בלעדיי???
נכתב בשעת לילה מאוחרת כשהראש והלב שלי חגגו בתהיות.....מקווה להרדם אחרי ה"שיחה" הזו לילה טוב אבישג