אני כותבת כשאני רגועה...

אני כותבת כשאני רגועה למסקנה הזו הגעתי היום....בשנה האחרונה כתבתי המון,שיתפתי בסיפורי הצלחה בבית הספר שלי,במפגשים מעניינים,בשיתופים מבורכים,בתובנות והרהורים.....
בימים האחרונים לא הרגשתי צורך לכתוב בבלוג....בכל פעם שפתחתי את המחשב וחשבתי על הבלוג ,
משהו בתוכי עצר אותי...
הערב פתאום התגעגעתי ל"יומן" שלי .....
חשתי צורך לשתף ,לספר ,לשפוך....
אז נולדה לה תובנה: אני כותבת כשאני רגועה, אני יכולה להיות הכי הכי עייפה בעולם
אבל אם אני רגעה וטוב לי אני אמצא את הכוח לכתוב...
בימים האחרונים לא הייתי שם: ההתרגשות לקראת פתיחת קורס ההתמקצעות בו אנחה שנה א' גבתה ממני מחיר של שיתוק מחשבתי,של מעצור ....
כל מחשבותיי נדדו למקום ההוא של לעמוד מול רכזות ולהקסים אותן....לגרום להן להאמין,לגרום להן לרצות,לגרום להן
להבין שהן נמצאות במקום הנכון שבתוכנית הזו לכל חלום יש מקום.
שאין סיבה לפחד או לוותר על החלומות שלנו...
היום זה קרה...הגעתי לפסגה לפני הזמן....ארגנתי ,סידרתי, נרגעתי ואט אט הן התחילו להכנס....
הזמן טס....השונות בין הבנות היתה רבה ומבורכת :בגיל, בוותק, בתחושות.....אבל לכולן היה את הברק הזה בעיניים,
את החיבור הכלכך לא ברור מאליו לפן החברתי,ערכי.
לאחר כל פעילות שעשיתי הן שאלו אם אחלק אותה....בלעו בשקיקה כל מילה....
חילקתי דף למילוי של ציפיות מהקורס,ממני,מהקבוצה....הדברים שנכתבו היו נהדרים....
שנהפוך להיות קבוצה כמו בית , שנחווה חוויות משמעותיות , שניצור לנו מאגר של שיתוף ביננו שנקבל רעיונות יישומיים ,
שנרגיש תחושת שייכות ....שהקורס יהיה מחובר לנעשה בבית הספר, בנות כתבו שהן רוצות להעצים את חברת הילדים בבית הספר,שמה שמניע אותן להיות שם הוא הפחד מאיבוד ערכים והצורך להיות משמעותיות.
השמעתי להן את השיא "רק בגלל הרוח"...והן כתבו את שאיפותיהן.....אף אחת לא חלמה גבוה מידי....כולן סיפרו על חלומות קרובים, ברי השגה....
שיחקנו את המשחק"הולכים על מעורבות חברתית"...
הן שיתפו פעולה, התחייבו לחוקים ,היה מרתק לצפות בהן מן הצד ולשמוע את התצפיתניות משתפות בשפת מפתח הלב שעלתה מן הכרטיסיות: מימדים ,קריטריונים ,יוזמה, מחוייבות ,התמדה....
לאחר המשחק יצרנו את החוזה ביננו והתחברנו למימדי הערך מעורבות חברתית מה שהיה קל יותר עכשיו....
סיימנו במשובים על המפגש: כל אחת בדרכה ובמילותיה שיתפה בתחושות הנעימות, בתחושת הלחץ שהתחלפה ברוגע, בתחושת העייפות איתה הגיעה ולעומתה תחושת העירנות והרצון לפעול עם יציאתה החוצה ....
תחושת התקווה שדברים מתחילם לזוז ,שבעצם בתוכנית הזו השמיים הם הגבול...
אז אני כותבת כשאני רגועה
....ועכשיו אני עייפה מאד ובעיקר מאושרת על ההזדמנות שנפלה בחלקי להפיץ את התורה....
לילה טוב אבישג