יום ראשון, 30 בנובמבר 2008

ממבוכה לגאווה.....שונות זה כל הסיפור....




בשבוע שעבר היתה לנו ישיבת צוות,שם שוחחנו על ציון החג של העדה האתיופית-חג הסיגד। הדיעות היו חלוקות עניין שעודד שיחה משמעותית בנושא השונות ।זה שידענו שאנו מתקרבות לערך "שונות" חידד את כיוון השיחה אל משמעות הערך האם השונה הוא כל אחד מאיתנו? או השונה הוא שונה מכולם ? השמן, הנכה , הגי'נג'י וכו' אחת המשתתפות בדיון אמרה שבעיניה הערך הוא שונות אך הכוונה היא לאחר ולא לשונה מכולם...כך לשכל אחד ישנה הייחודיות שלו והיא שונה מייחודיות האחר...
השיחה היתה פתוחה קשובה ונעימה...במהלכה הועלה נושא החג , בבית ספרינו ילדים מן העדה।הם גרים באיזור מסוים בעיר ומגיעים בהסעות הם חלק בלתי נפרד מאיתנו כבר שנים.בשנה שעברה ציינו את החג בטקס קצר שכלל הסבר על החג מפי ילד או שניים, שיר של גרוניך או שיר עם מקצב אתיופי ומילים באמהרית - הבנות רקדו לצלילי השיר.משהו עם הטקסון הקצר לא הסתדר לנו...האם כך ילמדו תלמידי בית הספר על מקור החג ? האם בדרך זו ננחיל לתלמידי בית הספר סובלנות קבלה והכלה ? תובנה הופיעה לה....שגרירי מפתח הל"ב הראשונים לערך השונות ב א' בכסלו יהיו הילדים ממוצא אתיופי ।הפגשנו אותם יחד, הסברנו להם את הרעיון ושאלנו מה דעתם? אולי הם מעדיפים טקס כמו בכל שנה...בהתחלה הם היו נבוכים..."מה נעמוד מול כולם ונספר"?"ונראה" ? "ונציג"? "כן כן כן" עניתי להם בשמחה, יש לכם עבר ? "כן " הם ענו בענווה ,יש לכם תרבות ? כן הם ענו בחיוך ? רוצים לספר עליה לכל ילדי בית הספר ?"מה על הבמה" ?הם שאלו ?לא, עניתי בכיתות כשכולם מקשיבים רק לכם...אפילו המורה לא תדע את מה שאתם יודעים לספר...ההתלהבות החלה להתפתח מרגע לרגע..."נוכל להביא חפצים של ההורים מאתיופיה" ?וודאי צעקתי משמחה ....זו הכוונה....
יום שישי הגיע ואט אט התקבצו להם מכתות ד' ה' ו' נציגים מלאים כל טוב בידיהם...סלים קלועים, שמלות מסורתיות , תלבושת לתינוקת , תמונות....ענדתי להם את התגיות הם כלכך התרגשו....הכנו יחד דף מידע ממוקד עם תמונות .הם עברו מכתה לכתה : סיפרו, הראו, הזמינו לאיזור מסוים בחצר שם הציגו את תערוכת הפריטים। ילדים רבים הגיעו בהפסקה לגעת למשש,לשאול ולהתרשם....השגרירים זרחו מאושר....
שונים אבל משמעותיים , בעלי הידע והכוח , מיוחדים בתרבות המקסימה והחמה שלהם।
ילדים שאלו אותם שאלות ושמעתי אותם עונים בגאווה....
כשהסתיימה ההפסקה הם באו לכתתי מאושרים כלכך
...."המורה הזו והזו אמרה לנו שהיינו מקסימים" ,"והילדים בכתה הזו והזו בהתחלה צחקו
אבל אז כששמעו אותנו שקטו והקשיבו"...."היה כיף" הם סיכמו....
נוכל להמשיך להראות את הדברים גם בשבוע הבא ?וודאי עניתי שוב ואני חושבת שאז הבנתי שלא רק לילדי בית הספר הם תרמו בפעילות שעשו אלא בעיקר לעצמם "ממבוכה לגאווה" זה שם הפוסט...וכך נולדות תובנות....שבוע טוב אבישג

2 comments:

אפרת אמר/ה...

אבישג,
אני מתחברת לכל מילה. פעילויות כאלו כל כך חשובות...לכולם!!

כפי שידוע לך, גם אנחנו חגגנו את חג הסיגד. השגרירים, אצלנו היו כל כך גאים, ההורים שהפעילו בתחנות הרגישו מעורבים וההורים שבאו להתארח ידעו להגיד מילה טובה...

בעיני, זו הפנמה מעמיקה של ערך השונות! כן ירבו פעילויות כאלו.
אפרת

אנונימי אמר/ה...

אבישג יקרה
אני חברה מהצוות, שותפה וגם צופה בכל התרחשויות הבית ספריות. מוצאת לנכון להביע את התפעלותי מספר דברים:
* יכולת ההתמדה בתיעוד ושיתוף הכלל בכל המתרחש בבית ספרנו.
* העברת הנושאים בחדר המורים בצורה כ"כ עניינית ועם זאת נעימה ומפרגנת. * ההתיחסות שלך לכל פרט קטן מעוררת התפעלות אך יותר מכל היכולת שלך למצא בכל דבר, משהו טוב וחיובי.
אכן, פעילות שגרירי חג הסיגד הייתה מעניינת ומרגשת אך יותר מכל העלתה אתתחושת הגאווה בילדים מקסימים אלו.

אבישג, המשיכי בעבודת קודש שאת עוסקת בה כ"כ בדבקות.
יישר כח אדווה