הנתינה של אלוהים

קיבלתי את הסיפור הזה בדואר מחברת ילדות טובה שיודעת שאני מתה על סיפורים ל"נשמה"אני מאד אהבתי וחשבתי לחלוק עם קוראות הבלוג את הסיפור האופטימי....מקווה שתאהבו



כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו, ולו רק פעם אחת, איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל "המספיקים

בקושי", אבל לא יכולתי.
ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית - הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו' - החלטתי לדבר איתו על זה, להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו, שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו, הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.
"גדי", הוא אמר לי : "אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי-אפשר אחרת, הם בדם שלו, הם הנשמה שלו, הוא לא יכול שלא לאהוב אותם, גם כשהם עושים דברים רעים הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי, אתה אף פעם לא עשית דבר רע." אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא..". הוא מפסיק אותי ואומר: "ששש.., גדי. תקשיב! כשאלוהים ברא את העולם הוא החליט לברוא עולם מעניין, לא עולם מושלם. הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, עם כל מיני צבעים ועם כל מיני כישרונות. לכל אחד הוא נתן כלים אחרים: לזאת - יופי, ולהוא - ידיים טובות, לזה - כישרון במוזיקה, ולזו - כשרון במתמטיקה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוהים לא נתן לו את הכלים האלה או האלה. אנחנו יכולים רק להאשים את האנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוהים כן נתן להם. בגלל זה, גדי, אני אומר לך שאל תתלונן על הכלים שאלוהים לא נתן לך. קבל הבל באהבה. ועוד דבר אני רוצה לומר לך : לפעמים לוקח לנו הרבה זמן לגלות את הכלים שאלוהים כן נתן לנו, בגלל שהכלים האלה הם, ככה, מתחבאים.אז תהיה סבלני גדי, תהיה סבלני כמו אבא. ויום אחד, גדי, אתה תגלה אותם ותראה שגם אתה קיבלת כלים נהדרים".
איך אהבתי אותו, את אבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו אבל התביישתי. ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת אבא שלי, האיש הפשוט והטוב והחכם הזה, נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, קשיי- למידה ומגבלות אחרות. אני יודע שאני מדבר יותר מדי, אז כבר אני מגיע לסוף-הסיפור. בקיצור, שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוהים נתן לי. ישבתי בשיעור, אני-לא-זוכר-איזה, לימדה אותנו מורה-מחליפה, כי המורה שלנו היה חולה. היא דיברה על מה שהיא דיברה, ואני, אני הייתי בעולם אחר. פתאום המורה-המחליפה עמדה לידי. לפני שהספקתי להחביא את הנייר עליו קשקשתי היא לקחה לי אותו. "מה אתה עושה?" אמרה. "סתם, מקשקש" גמגמתי. "מה ציירת פה ?" שאלה. "סתם" השבתי בהיסוס. "סתם מה?" המשיכה. "סתם בהיסח הדעת ציירתי אותך עומדת על- יד הלוח" השבתי מפוחד בלחישה. היא לקחה את הדף המקושקש והכניסה לתיק שלה ואני כבר חשבתי מה מחכה לי בבית. לאחר כמה ימים הגיע לביתנו אביה של המורה המחליפה וביקש לראות ציורים שלי. הסתבר שהוא צייר בעל שם עולמי והוא המליץ להורי לעשות הכול בשביל לטפח את כישרון הציור שלי. מה אני אגיד לך ? מאותו יום אבא שלי "הוציא את המיץ" שלו כדי שאוכל ללמוד אצל הציירים הכי גדולים שיש - בארץ ובחוץ- לארץ.
היום אני בן 42. בחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה-28 שלי. הפעם ב"מוזיאון לאמנות מודרנית" בניו- יורק, ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה), מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? הוא אומר: "מה קרה ? מה אתם עושים רעש? בסה"כ הילד מצא את הכלים שאלוהים נתן לו והילד משתמש בהם".

לי הסיפור הזה נותן תקווה ,לפעמים אנחנו מנסות בכלכך הרבה דרכים למצוא את ה"כלים"שנתן אלוהים לילד...והם שם...רק צריך להתאמץ כדי להגיע אליהם,למצוא את הטיפה הקטנה שתביא אחריה את שאר הטיפות שיהפכו לנהר גדול של יכולת ,ולאו דווקא לימודית...פתאום נגלה שהילדה המתקשה היא שחקנית כדורסל מחוננת...אני חושבת על תלמידיי היקרים ומאמינה שיחד נמצא את הכלים שנתן להם האלוהים ,היום מחר ואם לא השנה אז בעתיד ואני אהיה הראשונה לשמוח ולחבק אותם